במצוות קרבן פסח שבפרשה אנו מוצאים את הציווי: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל". לשון הפסוק תמוהה, וכי באמת יכולים כולם לשחוט ביחד? אלא מכאן מוכיחים חז"ל, בין היתר, את העקרון 'שלוחו של אדם כמותו'. כלומר, אדם יכול למנות לעצמו נציג שיפעל עבורו. החידוש של העיקרון הוא שאנו נכיר בפעולת השליח ונטיל אחריות משפטית או נכיר בתוצאות הנובעות מעצם הפעולה – על השולח.
בניסיון לעמוד על דיני השליחות משמיע לנו פרופ' אלבק את ההסבר הרעיוני העומד בבסיס דיני השליחות, וכך משמיענו: "דיני השליחות בתלמוד מיוסדים על אותם הכללים והעקרונות שכל דיני הממונות בתלמוד מיוסדים עליהם, ואין בהם כללים ודינים חדשים מיוחדים לעצמם, שאינם בעניינים אחרים…מה שמייחד את השליחות וקובע לה שם לעצמה בין מיני ההתחייבויות הוא, שבכל הסכם ותנאי להתחייב, המתחייב מקבל עליו וגומר בדעתו לעשות מעשה גשמי או מלאכה בשביל הזוכה ואילו בשליחות, השליח מקבל עליו וגומר בדעתו להתחייב או לזכות בשביל המשלח על ידי גמירת דעת של עצמו, במקום גמירת דעתו של המשלח. כלומר יש גמירת דעת של אדם נוסף (השליח) בין גמירת דעתו של המשלח לגמירת דעתו של מי שנשתלח אליו, והיא נעשית בשעת עשיית השליחות על ידי השליח".
בתלמוד הבבלי אין חולק על העקרון. אולם לצד גישה אבסולוטית המכירה בתחולת העיקרון, מצינו בירושלמי עמדה לפיה "אין שלוחו של אדם כמותו".
עקרון השליחות העסיק רבות את חכמי המשפט וההלכה, על אף ההיגיון העומד בבסיסה והוא מעורר לא מעט קשיים. אחד הקשיים הציג, ר' ישעיה דטראני, המוכר בחיבורו 'תוספות רי"ד', מגדולי חכמי איטליה במאה ה-12 שכתב: "יש מקשים, אם כך לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי, הנח תפילין בעבורי". בהנחה שבאמת שלוחו של אדם כמותו, כל דבר יכול אדם לבקש מחבירו ולא להתאמץ או לעשות? האם באמצעות השליחות יכול אדם לפטור עצמו מחובות החלות עליו? דילמה זו הובילה בהכרח את חכמי ההלכה והמשפט לגדור עקרון זה ולסייג אותו באופן שיהיו מצבים שהעיקרון ייסוג. כך למשל בשאלה האם יכול אדם למנות עבורו שליח כדי שיבצע עבורו עבירה קובע לנו ר' משה איסרליש: "בכל דבר שלוחו של אדם כמותו, חוץ מלדבר עבירה. דקיימא לן [=מקובל בידינו] אין שליח לדבר עבירה".
מוסד השליחות הוא אחד מהמוסדות המשפטיים החשובים עליו מושתתים פעולות רבות. אולם כמו בכל עקרון משפטי אין הוא מוחלט ויישומו הנכון מותנה בחריגיו, אותם כללים שמעצבים ומגדירים את תוקפו.
(בא תשפ"א)